בשנת 2008 פורסם “צו ההרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק”, שקבע שהחל משנת 2008 יש חובה על כל מעסיק לבטח כל עובד בביטוח פנסיוני הנעשה באמצעות הפרשות משותפות של העובד ושל המעסיק. מאז הרחבה זו נותרו שאלות רבות באשר לגדרות החובה הזו – גם מבחינת המעסיק וגם מבחינת העובד, כאשר חלק נרחב מההגדרות עדיין מתבררות בפסיקה.
במאמר זה נתמקד במקרה אחד ממקרי חוסר וודאות אלו – הקשור להיקף החובה של העובד בבחירת הביטוח הפנסיוני שלו, ובשאלה אם ביטוח זה צריך לכלול ביטוח בגין אובדן כושר עבודה.
הרקע לדיון המשפטי
עובדת מאילת, שעסקה בתחום שירותי ניהול חשבונות וייעוץ הגישה תביעה לבית הדין לעבודה כנגד המעסיק בטענה כי לא ביטח אותה לאובדן כושר עבודה. עובדת זו עבדה אצל המעסיק במשך חמש שנים רצופות החל משנת 2005, כאשר בשנת 2008 (בהתאם להוראות צו ההרחבה שיצא באותה השנה) חתמה על מסמכי הצטרפות לביטוח מנהלים בחברת הביטוח “מגדל”.
מסמכים אלו, שנחתמו ללא נוכחותו של סוכן הביטוח ששיווק וחתם על פוליסת הביטוח, כללו בתוכם פירוט בדבר ההסדר הביטוחי שנמכר לעובדת, וכן פירוט על שיעורי ההפקדות לפוליסה.
פוליסה זו לא עלתה לדיון בשנית עד לשנת 2010, אז אובחנה העובדת כחולה במחלת הסרטן, שכתוצאה ממנה נאלצה לעבור טיפולים רפואיים קשים, ועקב כך נקבעו לה שיעורי נכות זמניים בשיעור של 100%. אחוזי נכות גבוהים אלו הובילו את העובדת לפנות לחברת הביטוח (בתום מחלתה), ולבקש ממנה את הכספים שמגיעים לה בשל אובדן כושר העבודה הגלום באחוזי הנכות.
התברר כי פוליסת הביטוח עליה חתמה אינה כוללת בתוכה רכיב פיצוי בגין אובדן כושר עבודה. ידיעה זו הובילה אותה לפנות למעסיק בבקשה לקבלת תגמולים זהים, שנדחתה על ידו. העובדת החליטה להגיש תביעה לבית הדין לעבודה.
השאלות המשפטית העיקרית בתיק
- האם עובד רשאי לבחור מוצר פנסיוני שלא כולל בתוכו ביטוח על אובדן כושר עבודה?
- האם מוטלת חובה על מעסיק לבטח את העובד שלו במסלול ביטוח פנסיוני שכולל בתוכו רכיב של ביטוח בגין אובדן כושר עבודה?
טענות התביעה בבית הדין האזורי לעבודה
טענות התביעה בבית הדין האזורי לעבודה כללו בתוכן התייחסות לצו ההרחבה שהועבר בשנת 2008. לטענתם – החברה הייתה חייבת לבטח את העובדת בקרן פנסיה חדשה הכוללת כיסוי ביטוחי לנכות.
קביעה זו התבססה על צו ההרחבה – שקובע שהמעסיק מחויב לבטח את העובד בקרן פנסיה חדשה ומקיפה, אלא אם העובד מוסר לו הודעה בכתב בדבר בחירתו בקופה מסוימת – אז מחויב המעסיק לבטחו בקופה בה בחר ולא בקופה העדיפה על המעסיק.
במקרה הזה לא הייתה בקשה של העובדת לביטוח מסוים, ולכן לתפיסתה, החובה הייתה על המעסיק לבטח אותה כראוי, וכל שגיאה בהיקף הביטוח מהווה התרשלות של המעסיק, שהוא חב בה. במקרה זה אף הוכח שהמעסיק ידע על היעדר רכיב זה בביטוח, ואישר אותו למרות ההיעדר.
טענת ההגנה היתה כי יש לדחות את התביעה בשל כך שהמערערת רכשה וקיבלה ביטוח פנסיוני כפי שמגיע לה על פי צו ההרחבה, וזכתה להפרשות על פי חוק כל חודש בחודשו. לטענתו – המערערת בחרה להיות מבוטחת בביטוח מנהלים ולא בביטוח פנסיוני מקיף בידיעה שפוליסת ביטוח המנהלים איננה כוללת בתוכה רכיב ביטוחי של אובדן כושר עבודה, ולכן לא יכולה להעלות כנגד המעסיק טענות משפטיות.
פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה
לשמחתנו, בית הדין פסק לטובתנו, וקבע שהעובדת של הלקוחה שלנו הייתה מודעת לכך שהצטרפה לביטוח מנהלים ולא לביטוח פנסיוני מקיף. לדידו, הטפסים שהמערערת מילאה כללו בתוכם אפשרות להוסיף כיסוי של ביטוח אובדן כושר עבודה, אותו המערערת בחרה שלא להוסיף.
קביעה זו הייתה מבוססת בעיקר על כך שההחלטה היכן ובאיזה היקף לבטח את העובד תלויה בעובד ולא במעסיק, וזאת בשל כך שמדובר בהחלטה אישית בעלת השלכות אינדיבידואליות על העובד עצמו, שצריך להיות הגורם האמון על קבלת ההחלטות הללו לפיו שיקוליו שלו.
פסק דינו של בית הדין הארצי לעבודה בערעור
מכיוון שלא הסתפקה בתשובה שקיבלה מבית הדין האזורי, פנתה העובדת וערערה על הנושא לבית הדין הארצי לעבודה, שהכיר בחשיבות השאלה המשפטית בבסיס התיק עד כדי שזימן עדים מומחים רבים לייעץ ולתת את עמדתם. בין יועצים אלו בלטו היועץ המשפטי לממשלה, נציג הסתדרות העובדים החדשה, ונשיאות הארגונים העסקיים.
לאחר שמיעת כלל הטיעונים מכלל הצדדים קבע בית הדין שדינו של הערעור להידחות. קביעה זו התבססה על דברי ההסבר לסעיף 20 לחוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (קופות גמל), המאפשר חופש בחירה לעובד של התוכנית הפנסיונית שבבעלותו. כמו כן, על דברי ההסבר לתיקון חוק הפיקוח כך שיחול על חברות הביטוח השונות.
דברי הסבר אלו התמקדו בחשיבות ההחלטה העצמאית של העובד באשר לזהות קופת הפנסיה בה הוא בוחר לבטח את עצמו. הסבר זה התמקד במהות החובה על העובד לבטח עצמו בביטוח פנסיוני כחובה שנועדה לטובתו האישית, ולכן ככזו שצריכה לאפשר לו חופש מוחלט ככל האפשר בשיקול דעתו. בנוסך התמקד ההסבר בכך שצו ההרחבה מקים עבור העובד “אחריות אישית בסיסית” לכלכל את צעדיו ולתכנן את עתידו הפיננסי, מבלי להסתמך באופן בלעדי על שיקול דעתו ואחריותו של המעסיק.
נקבע גם, שפוליסות ביטוח מנהלים הן פוליסות שנועדו לאפשר גמישות רבה ובחירה משמעותית יותר לחוסך, שכוללת בתוכה את היכולת לבחור את רכיבי הביטוח והפנסיה המוצעים לו.
קביעה לפיה המעסיק יהיה חייב פיצויים למערערת תהיה, בעיניי בית הדין, הינה חתירה תחת חופש זה וצמצום אפשרויות הבחירה כך שלא יתאפשר לאדם לבחור שלא לבטח את עצמו בביטוח אובדן כושר עבודה, וזאת כאשר מדובר במוצר נפרד ממוצר הפנסיה המחויב בחוק.
בזאת הצליח המעסיק לשכנע את בית הדין שהטענה של העובדת לפיה המעסיק חייב לשאת באחריות על ההחלטות שהיא קיבלה בעצמה לגבי עתידה הפנסיוני, איננה סבירה.
לסיכום
תוכנית ביטוח הפנסיה שנבחרה על ידי העובד לא חייבת לכלול בתוכה רכיב של אובדן כושר עבודה / נכות, ולכן לא יכולה לקום טענה כנגד מעסיק שהוא היה מחויב לבטח את העובד בביטוח זה בניגוד לבחירתו האישית שהתקבלה באופן חופשי ומודע.
זקוקים להכוונה משפטית בהקשר לדיני עבודה? פנו למשרד עורך דין כפיר דיין דובב, להתייעצות מקצועית.
