בשנת 2008 פורסם צו הרחבה לביטוח פנסיוני מקיף במשק, שקבע חובה על כל מעסיק לבטח את עובדיו בביטוח פנסיוני, אליו יפרישו העובד והמעסיק תשלומים חודשיים קבועים באחוזים משכרו של העובד. בשל החידוש המשמעותי הגלום בצו הרחבה זה, גבולותיו נשארו עמומים לאחר פרסומו, ומבוררים עד היום בתיקים שמגיעים לבתי הדין לעבודה, שקובעים את תוכנו.
במאמר זה תוכלו לקרוא על תביעה שהוגשה כנגד לקוח שלנו – שהפריש לעובדת פנסיה באחוזים מתוך שכר היסוד שלה, ללא הפרשה מוצמדת לרכיב העמלות בשכר.
עובדות פסק הדין
התובעת החלה לעבוד אצל המעסיק שנתבע בשנת 2011, עד לסיום עבודתה בשנת 2019. היקף התעסוקה והיקף השכר של העובדת השתנה לאורך השנים, אך שמר על מבנה שכר זהה יחסית – הכולל בתוכו שכר בסיס, הוצאות רכב, ועמלות.
לטענתה של העובדת, ההפרשות שהמעסיקה ביצעה לקרן הפנסיה שלה היו שגויות, וזאת משום שהמעסיק אמנם הפריש לעובדת תשלומי פנסיה כחוק בכל הקשור לשכר הבסיס, אך הוא לא מילא חובה זו כראוי בכל הקשור לרכיב העמלות של השכר.
טענות התביעה
לטענתה של העובדת, הפרשות הפנסיה ופיצויי הפיטורים שבוצעו עבורה לקרן הפנסיה לקו בחסר, וכללו בתוכן חישוב שגוי של שכרה האמיתי, שאיננו מורכב אך ורק משכר היסוד, אלא מורכב גם משכר על בסיס עמלות (שמחושב באחוזים מתרומתה הכלכלית לחברה במציאת לקוחות חדשים).
לטענתה, הפרשי הפרשות אלו עולים לכדי כ- 102,000 ₪, יחד עם טיעונים נוספים באשר לעוגמת הנפש אותה חוותה, ודרישה לפיצויים נוספים על הלנת שכר ואי מסירת תלוש שכר כנדרש על פי דין – טענות באשר לפיצויים בסכום כולל של 150,000₪. סכום התביעה המלא היה 250,000 ₪.
טענות ההגנה
לטענתנו (בכובענו כמייצגי ההגנה), מקור טענותיה של התובעת בהבנה שגויה של הדין. לדידנו, חובת ההפרשה לפנסיה נוצרת על בסיס אחד ממקורות החבות הבאים: הפרשה על פי הסכם עבודה אישי, הפרשה על פי הסכם קיבוצי, והפרשה על פי צו הרחבה.
במקרה הנדון העובדת לא חתמה על הסכם עבודה אישי, ולא חל הסכם קיבוצי רלוונטי על המעסיק, ולכן הוראות הדין הרלוונטיות הן צו ההרחבה, שקובע שלביטוח פנסיוני מקיף במשק קיימת תקרת הפקדה לפנסיה – בשיעור של השכר הממוצע במשק, אשר עמד לאורך השנים הרלוונטיות להעסקתה של התובעת על 8,500 ₪ – 10,400 ₪.
במקרה שעליו נסוב דיון משפטי זה – המעסיק הפריש לעובדת סכומים שעלו על תקרת ההפרשה החוקית, ובכך מיצה את חובותיו כלפי הנתבעת מעבר לנדרש. מעבר זה של תקרת ההפרשה החוקית נבע הן משכרה של התובעת (ששכר היסוד שלה עומד מעל למשכורת הממוצעת במשק), והן מגובה ההפרשה של המעסיק (שעמד על 8.33%, ולכן גבוה מהחובה החוקית).
בנוסף לטענות משפטיות אלו, התייחסנו בכתב ההגנה שלנו גם לבעיות משמעת רבות שהיו לתובעת במקום העסקתה. בעיות משמעת אלו כללו בתוכן שימוש בחברה לצורך החתמת כרטיס הנוכחות (במתכונת של “גניבת שעות”), הפרת סודיות, פגיעה בתחרות, זיוף ימי מחלה, ואי החזרת ציוד.
כיצד הסתיים התיק?
בסופו של דבר, ולאחר השתכנעות בית הדין לעבודה מטיעוני ההגנה, והמלצת בית הדין לתובעת למחוק את תביעתה, החליטה התובעת שלא להמשיך בהליכים בתיק, והגישה בקשה למחוק את התביעה. מצב זה אידיאלי עבור הלקוח שלנו משום שהוא מונע דיונים רבים ומתישים בבית הדין לעבודה.
לסיכום
בחינת הזכאות להפרשה פנסיוני, גובה ורכיביה, היא עניין משפטי מורכב אשר בו יש להיוועץ עם עו”ד דיני עבודה מיומן. אין חובה כללית בדין להפריש תשלומי פנסיה לעובד על רכיב העמלה בשכרו, וזאת כאשר שכר הבסיס של העובד גבוה מתקרת ההפרשות הקבועה בצו ההרחבה (ונמדדת על ידי השכר הממוצע במשק) ולא חל צו הרחבה אחר או הסכם אישי.
נשמח ליתן ייעוץ ראשוני על ידי עורך דין דיני עבודה למי שישלח טופס שאלה באתר.
